מנהל אתר
גברים רבים סובלים מבקע באיזור הבטן ונזקקים לניתוח על מנת לפתור אותו. לרוב מדובר בניתוח פשוט, אשר לעיתים אף מבוצע בשיטות המבטיחות התערבות מינימלית, אז למה קיימים מקרים של רשלנות רפואית בניתוח בקע?
בקע (קילה או וריקוצלה) הינו בעיה בריאותית שכיחה, הנפוצה יותר בגברים. מדובר בפגם בשרירי הבטן, שנוצר על רקע היחלשות דופן הבטן מסיבות שונות.
בקע, מולד או נרכש, מוצא ביטויו בבליטה מקומית (בלט), בדומה לבלון או שק או בהיווצרות פתח בדופן הבטן.
נזק נוסף שעשוי להתפתח כתוצאה מהבקע הינו היכלאות איבר פנימי דוגמת מעיים, אשכים או שחלות לתוך השק, באופן המסכן את החולה ומצריך לרוב ניתוח.
אופני הטיפול בבעיה
הדרך המקובלת לטיפול בבקע היא ביצוע ניתוח לתיקונו באחת מהשיטות הנהוגות – ניתוח פתוח (הגישה המסורתית) או ניתוח לפרוסקופי (הגישה המתקדמת), אשר עושה שימוש בטלאי מלאכותי לתיקון הבקע.
הניתוח מבוצע בהחדרת לפרוסקופ, שמחובר למצלמה זעירה, דרך חתך קטן בטבור והכנסת כלי הניתוח דרך חתכים מינימליים נוספים.
שיטה זו מציעה יתרונות של החלמה מהירה, חזרה בהקדם לפעילות שגרתית, כאב מופחת ולעיתים הקטנת סיכויי הישנות הבקע.
שתי הגישות הניתוחיות אינן חפות מנזקים וסיבוכים, אשר עשויים להיגרם בעטיה של רשלנות רפואית.
עילות לתביעת רשלנות רפואית בגין כשלון ניתוח בקע לגברים:
- אי לקיחת אנמנזה כנדרש –
- חוסר התחקות אחר קבוצות סיכון עמן עשוי להימנות המטופל, המחישות התפתחות בקע וכוללות מאמץ מתמשך, גיל מבוגר (נוכח תהליכי הזדקנות הרקמות) וכן הימצאות לאחר לידה (עקב חולשה באזור הרחם ונטייה להתפתחות שברים). מצבים פוטנציאליים נוספים הם שיעול תמידי, עצירות והגדלת בלוטת הערמונית, הגורמת לקשיים בהטלת שתן.
- התעלמות מתלונות המטופל על כאבים – אלה עשויים להיות חדים ולהופיע במפתיע או עמומים ומתעצמים. כאבים חזקים במיוחד, המלווים ברגישות למגע או אדמומיות מקומית עשויים להעיד על כליאה של הבקע – מצב חירום רפואי, שהשהיית הטיפול בו מסכנת חיים.
- חוסר התרשמות הרופא מתסמינים גופניים המאפיינים את הבעיה: בלט תת עורי, שניתן לראותו ולחוש בו בשיפולי הבטן, בטבור, בצלקות מניתוחים קודמים ובאזור המפשעה. הבלט גדל לאחר ביצוע מאמץ חריג דוגמת נשיאת משקל כבד, לאחר עמידה ממושכת, ריקון המעיים או שיעול.
- החשה לביצוע הניתוח שעה שאין בכך צורך – מחקרים מצאו כי בבקע מפשעתי קטן, המלווה בתסמינים מינוריים, מומלץ לערוך מעקב רפואי צמוד ולהמתין להתאחותו באופן טבעי ולא להזדרז לביצוע הניתוח, אשר עשוי להיות ניתוח מיותר.
- הפניית מטופל שאינו מתאים לניתוח – החלטה על הניתוח צריכה להתקבל על בסיס בדיקה מדוקדקת של החולה הפרטני היות וקיימות נסיבות, בהן ביצוע הניתוח אינו מתאים.
- בחירה בניתוח לפרוסקופי כאשר המטופל אינו עומד בתנאי הסף הנדרשים – דוגמת הסובלים מהשמנת יתר או בעלי רקע של ניתוחים קודמים בבטן התחתונה. אלו עשויים להעיד על רשלנות רפואית בניתוח.
- הפרת דרישת הסכמה מדעת – כנגזרת מחוק זכויות החולה. אי מתן הסבר למטופל אודות הסיכונים והסיכויים, הכרוכים בביצוע הניתוח והצגת חלופות טיפול אחרות (שימוש בחגורת שבר או החלמה טבעית, למשל).
- חוסר מתן הנחיות נדרשות טרם הניתוח – לרבות ביצוע בדיקות דם בסיסיות: ספירת דם, תפקודי קרישה ועוד; צילום חזה ולקיחת א.ק.ג למנותחים בני למעלה מארבעים; הימצאות בצום מוחלט כשמונה שעות לפני הניתוח והתרוקנות יזומה, לסובלים מעצירות.
- ביצוע הניתוח תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת על הרופא וסטייה מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו במסגרת מבחן הרופא הסביר – לרבות: חוסר מקצועיות והיעדר מיומנות בביצוע החתך באזור הבקע; כשל בתפירת רקמות בריאות או בהנחת טלאי מלאכותי במקום הפגם; פגיעה באיברים קרובים – מעי, כיס השתן, כלי דם ועצבים; סיבוכים בהרדמה – אזורית או כללית, המבוצעת טרם הניתוח; חוסר השגחה אחר המטופל במהלך הניתוח וניטור המדדים הנדרשים; דימום עוצמתי, שלא אובחן וטופל וגרם לאובדן דם רב וכן חוסר ערנות למקרים, בהם הוחלט על ניתוח לפרוסקופי אולם במהלכו הסתבר, כי גישה זו אינה מתאימה וקיים צורך להשלים את הניתוח בגישה המסורתית.
- אי עריכת רישום רפואי – כנדרש על פי חוק זכויות החולה.
- חוסר קיום מעקב אחר המטופל בתום הניתוח – לרבות השגחה אחר מצבו בחדר התאוששות והמשך אשפוז במחלקה עד לשחרור, מתן מרשם לתרופות לשיכוך כאבים, עידוד לביצוע פעילות גופנית, הנחיה לעדכון בית החולים במקרי הופעת חום, צמרמורות, הקאות, קושי במתן שתן, הפרשה מהצלקת או כאב מתמשך, שאינו מגיב לתרופות, זימון למעקב בחלוף שבועיים ממועד הניתוח, חוסר השגחה אחר התפתחות זיהום באזור הניתוח כתוצאה מהרשת הסינטטית המונחת כטלאי, החמצת דימום מאסיבי וכן חוסר איתור קושי בהטלת שתן, המצריך התקנה זמנית של קטטר.